ב-1948 נכפתה על הישוב היהודי בארץ ישראל מלחמה לחיים ולמוות. ניהול הפולמוס בשאלה: היה או לא היה טבח בטנטורה בהתעלם מהקשר זה, נועד להסיט את הדיון מעיקרו
מאת אודי מנור
בניגוד מוחלט לקלישאה עממית, אין עובדה שמדברת בעד עצמה. ללא הקשר, אין לעובדה שום משמעות. כך זה לא רק במדעים למיניהם אלא בחיי השגרה האישיים והציבוריים גם יחד. אוטובוס לא יכול לאחר או לדייק ללא קיומו של הקשר רחב יותר, ביחס אליו; האוטובוס מתפקד כחלק מסידורים חברתיים הנשענים על שפה משותפת - כללים, ערכים, רגישויות וכד'.
ומה שנכון לענייני תחבורה ורפואה - שהרי אין שום מובן לעובדה שחום גופי הוא 36.2 מעלות ללא הקשר ביולוגי ופיזיקלי - נכון עוד יותר לתחומים מורכבים בהרבה, בראשם ההיסטוריה האנושית. וראה זה פלא, מסתבר שאנשים מסוגלים לצלול לתוך פולמוס ציבורי סוער, שבמרכזו סוגיות ליבה מהותיות, תוך התעלמות מוחלטת מההקשר, או – מה שיותר בעייתי – תוך שימוש בהקשרים מוטעים לחלוטין.
מאז הופעתם על הבמה של מי שהתיימרו לכנות עצמם "היסטוריונים חדשים" ניטש בקרב האליטות בישראל – הן ואלו המחכים למוצא פיהן – פולמוס סוער אודות מעשי זוועה, טבח וביזה שביצעו או לא ביצעו חיילי צה"ל (ולפניהם לוחמי ההגנה) בזמן מלחמת העצמאות (או "מלחמת 48" בפי חלק מהמשתתפים בפולמוס המקפידים לכנותה כך על מנת להרחיק עצמם מ"מיתוסים" כביכול, שאם לא כן הם אינם ראויים לתואר היסטוריונים חדשים.
ראוי לומר כמה מלים על הצירוף "היסטוריונים חדשים": זהו צירוף נטול משמעות ברורה, שכמו כל צירוף לשוני המתיימר לספק משמעות, גם הוא תלוי הקשר. הצירוף הזה הופיע בשלהי שנות השמונים ובעיקר סביב "אוסלו". על פי עדותם של אלו שהתהדרו בו, התואר נועד לסמן את האוחזים בו כבעלי עמדה ביקורתית ולכן אנטי-ממסדית. זו מדה שנמדדה באימוץ פרקטיקה של ניתוץ מיתוסים ועמידה אמיצה אל מול עמדה שבלונית כביכול, של "היסטוריונים ישנים".
גדולים וחכמים כבר נדרשו למופרכות של העמדה "החדשנית" הזו; הציבור מוזמן לעיין בספריהם של יואב גלבר ("היסטוריה תעמולה וזיכרון"), אלחנן יקירה ("פוסט שואה פוסט ציונות"), פייר וידאל נאקה ("רוצחי הזיכרון"), או להסתפק במאמרו של ישראל ברטל ("המצאת ההמצאה", הארץ, 2008). עיון הוגן בתופעה יוביל למסקנה שבמקרה הטוב מדובר ביומרה אנושית אחת מיניה רבות, ובמקרה הרע – וככל הנראה השכיח יותר – בפוזיציה פוליטית או בלשון העם: בסוג של "פוזה".
תעשיית השקרים איננה חדשה בעולמנו. כבר הנביא ישעיהו הזהיר כנגד הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר. בתיק דרייפוס – תיק שכל כולו שקר גדול – נאספו עם השנים יותר מאלף מסמכים. ההיסטוריון ז'אן דני ברדן שסיכם את הפרשה בכמעט 800 עמודים, הראה כיצד כל אחד מהמסמכים בתיק נועד לחפות על שקר כזה או אחר. ואולם הרושם שנוצר היה שאם התיק כל כך גדוש במסמכים, לא ייתכן שדרייפוס לא חולל משהו בכל זאת. וגם על כך כבר אמרו בלטינית, מזמן-מזמן: "multa falsa sunt probabiliora veris". כלומר, "שקרים רבים נראים יותר אמיתיים מהאמת".
