תמונה איננה אלף מלים; מספרים אינם שורה תחתונה

כל עוד מקפידה ההנהגה הפלסטינית לשחק בתמונות, מפות, דימויים ובדיונות, הפוליטיקה שלה תמשיך להיות אמנות הבלתי אפשרי


מאת אודי מנור


התנועה הלאומית הפלסטינית עושה שימוש בתמונה עליה מופיעות ארבע מפות. באמצעותה היא מראה לכל המעוניין, כיצד איבדו הפלסטינים את אדמתם ליהודים. במפה הראשונה בתמונה, צבועה כל הארץ בירוק, הצבע המסמל את האסלאם. המסר ברור: עד 1947 כל הארץ הזו היתה פלסטינית.

על המפה השנייה, שכותרתה "1947", הסימון הירוק מכסה 44% מהשטח. בשלישית, שכותרתה "1967", מתייחסת לקוי שביתת הנשק של 1949, ובה הירוק הוא 22% מהשטח. במפה הרביעית, שכותרתה "2020", מוצגים רק כמה כתמים ירוקים שמכסים 15% מהשטח. אכן תמונות קשות.


נהוג לומר שתמונה שווה אלף מלים, אבל זו עוד קלישאה עממית. ברוב המקרים היא אינה נכונה וכאן היא מופרכת לחלוטין. מדוע? כי כאשר התעוררה הלאומיות הערבית באזור המוכר בשם פלשתינה, רוב הערבים, כמה מאות אלפים בסך הכל, לא חשבו במונחים לאומיים-פלסטיניים. רק כמה קבוצות עלית דיברו על הגיאוגרפיה "הפלסטינית" כחלק מהגיאופוליטיקה של "סוריה הגדולה", שלשיטתן כללה את האזור המכיל כיום את לבנון, סוריה, ירדן וישראל.

מפת פלסטין, מתוך העמוד הרשמי של תנועת פת"ח

על פי הגיון גיאופוליטי זה, כלומר כראייתם העצמית של הפלסטינים בראשית דרכם, הרי שמתוך "סוריה הגדולה", השטח אותו כביכול אבד לערבים מ-1946 ועד ימינו, הפלסטינים איבדו כ-8% (24 אלף קמ"ר מתוך 310,000). הסיפור דומה גם מנקודת מבט מצומצמת יותר – זו ששימשה את חבר הלאומים ב-1920. במקרה זה מדובר בחבל ארץ שהיום יושבים עליו אזרחיהן של שלוש ישויות מדיניות: ירדן, הרשות הפלסטינית ומדינת ישראל. במקרה הזה השטח אותו איבדו הפלסטינים כביכול (מ-1946 ועד ימינו אלה) הוא כ-20% (24 אלף מתוך 117 אלף קמ"ר).


הפיתוי לשחק במספרים הוא גדול. הם "מדברים בעד עצמם". אין מאחוריהם לא רקע ולא ניתוח של מה שעומד מאחוריהם. סיפור הצלחת תעמולת המספרים של הפלסטינים רק מגדילה את הפיתוי להשתמש בו. כך יוצא שאותה פלסטין שתובעים לעצמם הלאומנים הפלסטינים, היא כל השטח שאינו משמש את כל המדינות הערביות האחרות – אלו שבאו במקום האימפריה העות'מנית.


בעולמנו עקרון הצדק החלוקתי הוא רק נקודת ייחוס מוסרית. הוא איננו סרגל לקביעת גודלן של ארצות. בקנדה למשל יש 37 מיליון נפש על שטח של 9 מיליון קמ"ר. מנגד, במקסיקו-סיטי מצטופפים יותר מ-23 מיליון נפש על פחות מ- 5,000 קמ"ר. נתעלם ממקרים של מדינות ענק אחרות עם אוכלוסייה דלה כדי לעקוב אחר הגיונו של הטיעון הפלסטיני.


להלן הנתונים: שטחה של האימפריה העות'מנית בשיאה היה כ-5 מיליון קמ"ר. חיו בה 35 מליון נתינים, מהם חצי מליון יהודים. אם לסורים, שפעם היו נתינים עות'מנים, או לטורקים שפעם היו נתינים עות'מנים, או למצרים שפעם היו נתינים עות'מנים מגיעה מדינה, הרי שגם ליהודים מגיע.


על פי המתמטיקה הזו, השטח לו ראויים היהודים כחלקם היחסי באוכלוסייה ( 1:70), הוא 71,428 קמ"ר, כלומר פי 2.5 משטחה של ארץ-ישראל המנדטורית. על פי אותה אריתמטיקה (המשמשת את התעמולה הפלסטינית ואת עושי דברה בעולם, חלקם אזרחים ישראלים), הואיל ועם פלסטיני לא היה קיים בתקופה העות'מנית, הרי שהשטח המיועד לפלסטינים לחלוקה צודקת מתוך שטחה של האימפריה שהתפרקה, הוא אפס.


אפשרות אחרת היא ללכת בעקבות ההגיון הפוליטי של הפלסטינים ב-1920, ולבדוק מה השטח שקיבלה סוריה, שלא מימשה את כוונתה להפוך לגדולה, ונותרה כשלרשותה כ-183 אלף קמ"ר, קצת יותר מ-3.5% משטח האימפריה העות'מנית. הואיל והפלסטינים ראו עצמם ב-1920 כחלק מסוריה הגדולה, והואיל שחלקם בכלל נתיני האימפריה העות'מנית נוחה עדן היה כ-2.3%, והואיל וסוריה הגדולה הכוללת את פלסטין לא קמה, הרי שלפלסטינים מגיע על פי המתמטיקה של הצדק 2.2% מתוך 183 אלף קמ"ר, כלומר מעט יותר מ-4000 קמ"ר.


אם תמונה אחת – מפה במקרה הזה – שווה אלף מלים של תעמולה, מסקנת המתמטיקה של הצדק החלוקתי, הפוכה. תמונות כמו מתמטיקה לא שוות אלף מלים. השימוש באלו או באלו הוא התחמקות מעיסוק בדבר האמתי: בפוליטיקה ובאמנות האפשר. כל עוד מקפידה ומתמידה ההנהגה הפלסטינית לשחק בתמונות, מפות, דימויים ובדיונות, הפוליטיקה שלה תמשיך להתגלות כאמנות הבלתי אפשרי.


פרופ' אודי מנור הוא היסטוריון וחבר בוועד המנהל של ממרי