שבוע התפוצות ואנחנו

לקיחת אחריות של החברה הישראלית וצעיריה על יהודי הגולה, אסור שתיעשה דרך מחיקת זהותם הציונית, אלא להיפך: בחיזוקה ובעמידה על הקשר הגורדי שבינה לעם היהודי


מאת אבי זעירא


אינני יודע את הסיבות בשלהן קבע מי שקבע את ראשית ניסן, הוא חודש הגאולה, כזמן בו על יהודי ישראל לעסוק השנה באחיהם שבגולה. אני רוצה להאמין שסברו כי לא תהא גאולת העם שלימה, עד שלא יעלו כולם ארצה, אך כפי שתראו, המשך הכתוב מעיד כי ספק גדול אם אכן כך הדבר.


למי שעוקב אחר פרסומי המדינה והארגונים השונים בשבוע זה יזהה על נקלה את המושג "עמיות יהודית".


זהו המושג המארגן את מרחב התודעה והיחסים שבין ישראל וקהילות העם מעבר לים למעלה משני עשורים. שורשיו עמוקים יותר ונטועים בהוויה היהודית-אמריקאית במשנתו של הרב מרדכי קפלן, בעל "היהדות כציביליזציה".


אני מן הסבורים כי עלייתו המטאורית של מושג לשימוש חובק-כל, אינה מקרית ומעידה על צרכים עממיים מחד גיסא ועל מהלכים יזומים של אליטה, מאידך גיסא. כך למשל, עליית המושג "ציונות" אשר הומצא ע"י נתן בירנבאום בשנת 1890, אך קנה לו נפשות שבע שנים מאוחר יותר כשהרצל אימצוֹ כשם התנועה בקונגרס הראשון.


או, אם ניקח למשל את המושג "עברי", אשר שורשיו עתיקים ביותר, אך הפך שגור על לשונם של החלוצים, כיון שענה על צורך זהותי – שלא לומר, "משבר זהותי" – בו נדרשו לייצר גשר בין שאיפתם לתיקון העם ועלייתו אחריהם ארצה לבין ביקורתם שוללת הגלות של אותו עם ממש. כפועל יוצא, הביטוי "יהודי" היה תפוס וטעון מטען שלילי. לעומתו הביטוי "עברי" היה משוחרר ממטען זה ועדיין כיון לאותו עם והיה שמור אך ורק לו.


מעלימים את הציונות

לידתו, אם כן, של המושג "עמיות יהודית", רחוקה כמה עשרות שנים וכמה אלפי ק"מ מרגע קליטתו בשיח היהודי-ישראלי בתחילת שנות האלפיים.

מה קרה? כיצד זה נשתרש המושג עד כי הפך להיות נחלת כל העוסקים בתחום?

נשים לב, כי ממש במקביל, החל מפעל הענק של "תגלית".


לעניות דעתי, אין הדבר מקרי. נהפוך הוא. קשר ישיר בין השניים והוא – הכסף הפילנתרופי.

מסע "תגלית" נועד לחיזוק הזהות היהודית של צעירי העולם דרך ביקור בישראל והזדהות עמה, מתוך ציפייה כי עם חזרתם יהיו קשורים ואולי אף מעורבים יותר בקהילתם. מטרה נעלה. הוא ממומן כולו ע"י הפילנתרופיה האמריקאית וככל שידיעתי משגת, הוא נחשב כפרויקט הפילנתרופי הגדול ביותר בתחומי הזהות היהודית. לראשונה מאז החלה פועלת הציונות בקרב יהודי העולם, הוסרה המילה "עלייה" ממטרות המסע (ועוד נחזור למשמעות העניין בהמשך).


כמו בימי החלוצים, נוצר צורך זהותי במושג שיאפשר לתווך את המצב החדש לפיו חייב להיות קשר בין מדינת ישראל לתפוצות מצד אחד, אך כזה שאינו קורא לציונות ועלייה מצד שני ולוואקום הזה, נכנס, בדחיפה אדירה של ארגונים הממונים ע"י הפילנתרופיה היהודית-אמריקאית, המושג "עמיות יהודית".


מהו בעצם אומר?

מעבר להיותו מושג לא אסתטי מבחינת צלצולו באוזן העברית הרי שלמרות ניסיונותיי הכנים במשך עשרים השנים האחרונות לרדת לטיבו, מצאתי תשובות שונות מפי דוברים ומחברים רבים ונמצאתי למד על חמקמקותו וערטילאיותו. מצאתי את דובריו מדברים על הזדהות, שייכות ואחריות לעם היהודי, כערכים המובילים שלו.


האם לשם כך עמלו כל אותם מחנכים, הוגים, תורמים ועסקנים?! כדי לומר לנו, יהודים הרוצים בקיומו ובשגשוגו של עם ישראל, את המובן מאליו? איזו בשורה בדיוק יש כאן?

אני סבור כי הבשורה איננה ב"מה שכן" אלא ב"מה שאין" – הציונות. המושג הזה מעלים, בדרכו הנונשלנטית, את מרכזיותה של הציונות עבור עם ישראל ואת היות מדינת ישראל ביטויה. זהו, מכאן ואילך, אין צורך לדאוג יותר לקיומה של המדינה, אין לחנך לעלייה אליה, אלא, במקרה הטוב, לראות בה קהילה נוספת בין קהילות ישראל בעולם. ביטול ההיררכיה הכרוך בהמשך השימוש במושגים המקראיים המיתיים של "עלייה" ו"ירידה" הוא ניצחון הגלות על ארץ-ישראל וכמה אירוני המועד בו הוא נחגג – לקראת חג הפסח, חג היציאה ממצרים והעלייה לארץ.


חשוב לציין, ברי לי כי רובם המוחלט של העוסקים במלאכת ה"עמיות היהודית" הינם אוהבי ישראל ורובם אף ציונים בזהותם אך נוצרה אצלם הפרדה מסוכנת בין המושג "ציונות" לבין המושג "עם יהודי". ציונות חלה, לשיטתם, בתחומי מדינת ישראל ונמעניה הם אזרחי החברה הישראלית (ברשותכם, נעזוב כעת את שאלת הערבים) ואולי גם מול אמריקאיים שאינם יהודים.

סיור של קבוצת תגלית בירושלים. המילה עליה הוסרה מהלכסיקון (מתוך ויקיפדיה)

ליברליות ואנטי לאומיות

את החיץ התודעתי והזהותי שיצרה "העמיות היהודית" בקרב יהודים כלפי זהותם הלאומית אפשר להסביר בירידת קרנה של הלאומיות בקרב קהלים ליברליים בעולם (יהודים ושאינם) ובירידת קרנה של צדקת הדרך הציונית בקרב ישראלים רבים, רובם מהשמאל והמרכז הפוליטי שוויתרו לימין ולדתיים והפקירו אותה לפרשנותם. יתכן וחלקם אף ויתרו עליו מתוך רגשות אשם כלפי המיעוט הפלשתינאי, במחשבה שאם יוותרו על זהותם הלאומית, יסתיים הסכסוך (בכך אגב, מתקיים ממשק מרתק בו הן בציר היהודי-ערבי והן בציר הישראלים-יהודי העולם, הציונות נתפסת כגיבנת ולעיתים אף כמסכנת את הקשר כשהעילה היא: לצד השני זה מפריע).


אין ענייני בהסברים אלא בביקורת מהות ההפרדה הזהותית שיצר המושג שאנו דנים בו.

טענתי היא, כי ללא זהות ציונית (שימו לב, לא זהות "ישראלית". זה לא מספיק כיוון שזו מכוונת אך ורק לחברה הישראלית ולהווה ידוע כי רוב הנוער בישראל עם "הגב לים" וכי רוב העבודה החינוכית, ההתנדבותית והפוליטית עם צעירים מוכוון כמעט אך ורק לחברה הישראלית, שזו לקונה ענקית שאנשי "העמיות היהודית" טועים לחשוב כי בידם הפתרון לכך), לא תיווצר אחריות לעם היהודי, וזה פשוט הפוך ממה שמחנכים לו אנשי "העמיות היהודית". כדי להגיע לאותם ערכים של הזדהות, שייכות ואחריות, יש להיות ציוניים (ההסבר בהמשך). מתישהו לפני עשרים שנה, מישהו החדיר לראשנו כי כדי להיות חלק מעורב ופעיל בעם היהודי עלי לוותר על רכיב הציונות שביהודי שבי.


אין דבר הזוי מזה, שהרי הציונות תשתיתה היא זהותו היהודית של היחיד. רק ממנה ניתן להמריא למחוזות האחריות, שהיא-היא הציונות. מדינת ישראל, כנאמר במגילת העצמאות, היא מדינתו של העם היהודי ואין העניין מליצה, אלא זו מהותה של הציונות הסבורה כי מיצויה העליון של אחריותה של הציונות כלפי היהודים הוא הקמת מדינת ישראל. לא עוד חסדי זרים. לא עוד עבדות מצרים, כמו שלא עוד חירות שאין בצידה ריבונות. לא עוד חסדי אסתר כמו שלא עוד שתדלנים. פשוט, הפסקנו להאמין בכך. צדקת הדרך הציונית נסדקה קשות כבר שלושה עשורים קודם להגעת "העמיות היהודית", כך שגם במובן זה, ניתן להסביר מדוע כה הצליחה לאחוז בנו: פשוט, הפסקנו להאמין שמוֹתר ירושלים על בבל, מדינת ישראל על יהדות ארה"ב. זה אפילו לא פוליטיקלי קורקט לחשוב כך. ויותר גרוע, זה נחשב לאומני וימני.


הנה דוגמא המסבירה את החיבור המהותי, ההכרחי, שבין הציונות והאחריות לעם. שבטבורה, הציונות היא ביטוי לאחריות העליונה לעם היהודי. ולא במקרה היא קשורה לחג הפסח המתקרב. לפנינו דבריה של אֵמָה תלמִי, ממייסדות משמר העמק (לימים חברת כנסת), כפי שמובאים בהגדה של קיבּוצָּה:

"יש ודברים פשוטים ידועים, לובשים לפתע משמעות עמוקה. הדבר הפשוט הזה, כי רגבי שדה מהם אנו מוצאים את לחמנו, זה לחם חוקנו, אינם כלל שלנו – הופך פתאום לאור מוקד הגולָה לדבר שבקדושה (...) יצרנו גוּמֶד של בית לאומי – טרם הושלם המסד. ואם יצטמצם חלילה ולוּ רק בלב, ויישאר זרת על זרת בית קיבוצי או ארץ-ישראלי קטן – לא עשינו כלום. כי לא לנו היושבים בתוכה היא הארץ. קודש היא לעם כולו המצפה לגאולה".


אדישות לאחים בגולה

אין כל משמעות לציונות אם נותק הקשר בינה לעם היהודי. הכנענים, זו הייתה שאיפתם. יש להודות, בשקט-בשקט, תפיסתם קנתה אחיזה בקרב רובם של החילוניים העסוקים מאד בחברה הישראלית, חלקם, הקוסמופוליטיים שבהם, רואים בערביי ישראל קרובים להם הרבה יותר מאשר היהודים שמעבר לים. לגבי הדתיים והחרדים אני מודה, אינני יודע (אם מי מכם יוכל להפנות אותי למחקר/סקר עדכני, אשמח!).

ועם זאת, יש להודות כי לאדישות הישראלים לאחיהם בגולה יש גם סיבה אובייקטיבית שיתכן והיא לב העניין: הצלחת הציונות! להיות דור שלישי או רביעי של יהודים בישראל משמעו עיסוק מלא וגורף בכאן ובעכשיו הישראלי, בדיוק כמו הבלגי או ההודי, העסוקים בחברה שלהם, על הצלחותיה ובעיותיה. אין אני מציין סיבה זו כנימוק להשתמט מהעניין, נהפוך הוא. הצלחת הציונות הביאה עלינו גם את הניכור של חילונים רבים מזהותם היהודית. בשני המקרים, אין אנו פטורים מלחנך ולגרום להזדהות עם היהדות ועם היהודים שמעבר לים.


ללא עמדה ציונית הרואה ערך בקיומה של מדינה ליהודים ויכולה להסביר לעצמה ולסביבתה מדוע יש בה צורך כמו שהיה בימיו של הרצל ואולי אף ביתר-שאת בימינו (גם כשהאנטישמיות, לשמחתנו, כבר איננה בעוצמתה כפי שהיה בימיו של הרצל ולאחריו), לא תיתכן כל אחריות לקיומו של העם היהודי. מדוע בעצם עלי, כישראלי, לדאוג לצעיר האמריקאי? למה שהוא יעניין אותי? יותר מכך, מדוע שלא אצטרף אליו? איזו שיחה אקיים עמו? על מה נדבר? (דוברי "העמיות היהודית" מאד אוהבים את המילה "דיאלוג", כאילו היא מחזיקה מהות משל עצמה. כאילו היא מטרה כשלעצמה. כששאלתי: "על מה תהא השיחה?" לא הצלחתי לקבל תשובה ברורה) טענה שעשויה להישמע כלפי עמדת הציונות היא "זו התנשאות".


תשובתי לכך כפולה:

1. זו לא טענה רצינית כיון שאיננה מהותית, אלא מתארת תכונה. כל סדר-יום ערכי, כל תיעדוף ערכי, נושא בחובו אמירה מהו הרצוי ומה הפחות רצוי. לא כל שכן בתולדותינו הארוכים כעם, כאשר רוב משך הגלות, נתפסה זו כעונש, ולא כמקום הרצוי, אלא אך ורק ארץ-ישראל. בעת המודרנית התפתחה תפיסת הייעוד (שלא כאן המקום להרחיב בה), אשר ראתה בגלות את מקומו הראוי של העם.

2. יש לכם בעיה עם התנ"ך, כלומר עם בסיס קניינו הרוחני של העם. הציונות כממשיכת הסיפור המקראי, לא בכדי העלתה על ראש שמחתה את הביטויים "עלייה" מול "ירידה" (וכאן אנו ממשיכים את שהתחלתי בו סביב "תגלית"). "עלייה" הייתה משך רוב שנות הציונות והמדינה הביטוי העליון לאחריותה של הציונות מתוך תפיסה כי רק כאן יכול עם ישראל להגשים את מהותו במלואה, לא רק את רכיביו הדתיים, התרבותיים או הקהילתיים, כלומר את ריבונותו. היום, ניתן אף להוסיף את העניין הדמוגרפי, המראה בעקביות מזה עשרות שנים את עליית מספרם של יהודי ישראל לעומת דריכה במקום של יהודי ארה"ב (במקרה הטוב) לבין ירידה במספרם (במקרה הרע, תלוי באיזה מחקר אתם מחזיקים).


חייבים לגרום לחברה הישראלית ובמיוחד לצעירים שבה, ללמוד, להזדהות ולקחת אחריות על יהודי הגולה. הדרך לכך אינה עוברת במחיקת זהותם הציונית אלא להיפך, בחיזוקה ובעמידה על הקשר הגורדי שבינה לעם היהודי דרך הטענה הציונית כי ללא ריבונות, אין קיומו של העם היהודי מובטח וייעודו מוגשם.


אבי זעירא הוא משנה למנכ"לית בית יגאל אלון, מורה לציונות ותרבות ישראל