לקיחת אחריות של החברה הישראלית וצעיריה על יהודי הגולה, אסור שתיעשה דרך מחיקת זהותם הציונית, אלא להיפך: בחיזוקה ובעמידה על הקשר הגורדי שבינה לעם היהודי
מאת אבי זעירא
אינני יודע את הסיבות בשלהן קבע מי שקבע את ראשית ניסן, הוא חודש הגאולה, כזמן בו על יהודי ישראל לעסוק השנה באחיהם שבגולה. אני רוצה להאמין שסברו כי לא תהא גאולת העם שלימה, עד שלא יעלו כולם ארצה, אך כפי שתראו, המשך הכתוב מעיד כי ספק גדול אם אכן כך הדבר.
למי שעוקב אחר פרסומי המדינה והארגונים השונים בשבוע זה יזהה על נקלה את המושג "עמיות יהודית".
זהו המושג המארגן את מרחב התודעה והיחסים שבין ישראל וקהילות העם מעבר לים למעלה משני עשורים. שורשיו עמוקים יותר ונטועים בהוויה היהודית-אמריקאית במשנתו של הרב מרדכי קפלן, בעל "היהדות כציביליזציה".
אני מן הסבורים כי עלייתו המטאורית של מושג לשימוש חובק-כל, אינה מקרית ומעידה על צרכים עממיים מחד גיסא ועל מהלכים יזומים של אליטה, מאידך גיסא. כך למשל, עליית המושג "ציונות" אשר הומצא ע"י נתן בירנבאום בשנת 1890, אך קנה לו נפשות שבע שנים מאוחר יותר כשהרצל אימצוֹ כשם התנועה בקונגרס הראשון.
או, אם ניקח למשל את המושג "עברי", אשר שורשיו עתיקים ביותר, אך הפך שגור על לשונם של החלוצים, כיון שענה על צורך זהותי – שלא לומר, "משבר זהותי" – בו נדרשו לייצר גשר בין שאיפתם לתיקון העם ועלייתו אחריהם ארצה לבין ביקורתם שוללת הגלות של אותו עם ממש. כפועל יוצא, הביטוי "יהודי" היה תפוס וטעון מטען שלילי. לעומתו הביטוי "עברי" היה משוחרר ממטען זה ועדיין כיון לאותו עם והיה שמור אך ורק לו.
מעלימים את הציונות
לידתו, אם כן, של המושג "עמיות יהודית", רחוקה כמה עשרות שנים וכמה אלפי ק"מ מרגע קליטתו בשיח היהודי-ישראלי בתחילת שנות האלפיים.
מה קרה? כיצד זה נשתרש המושג עד כי הפך להיות נחלת כל העוסקים בתחום?
נשים לב, כי ממש במקביל, החל מפעל הענק של "תגלית".
לעניות דעתי, אין הדבר מקרי. נהפוך הוא. קשר ישיר בין השניים והוא – הכסף הפילנתרופי.
מסע "תגלית" נועד לחיזוק הזהות היהודית של צעירי העולם דרך ביקור בישראל והזדהות עמה, מתוך ציפייה כי עם חזרתם יהיו קשורים ואולי אף מעורבים יותר בקהילתם. מטרה נעלה. הוא ממומן כולו ע"י הפילנתרופיה האמריקאית וככל שידיעתי משגת, הוא נחשב כפרויקט הפילנתרופי הגדול ביותר בתחומי הזהות היהודית. לראשונה מאז החלה פועלת הציונות בקרב יהודי העולם, הוסרה המילה "עלייה" ממטרות המסע (ועוד נחזור למשמעות העניין בהמשך).
כמו בימי החלוצים, נוצר צורך זהותי במושג שיאפשר לתווך את המצב החדש לפיו חייב להיות קשר בין מדינת ישראל לתפוצות מצד אחד, אך כזה שאינו קורא לציונות ועלייה מצד שני ולוואקום הזה, נכנס, בדחיפה אדירה של ארגונים הממונים ע"י הפילנתרופיה היהודית-אמריקאית, המושג "עמיות יהודית".
מהו בעצם אומר?
מעבר להיותו מושג לא אסתטי מבחינת צלצולו באוזן העברית הרי שלמרות ניסיונותיי הכנים במשך עשרים השנים האחרונות לרדת לטיבו, מצאתי תשובות שונות מפי דוברים ומחברים רבים ונמצאתי למד על חמקמקותו וערטילאיותו. מצאתי את דובריו מדברים על הזדהות, שייכות ואחריות לעם היהודי, כערכים המובילים שלו.
האם לשם כך עמלו כל אותם מחנכים, הוגים, תורמים ועסקנים?! כדי לומר לנו, יהודים הרוצים בקיומו ובשגשוגו של עם ישראל, את המובן מאליו? איזו בשורה בדיוק יש כאן?
אני סבור כי הבשורה איננה ב"מה שכן" אלא ב"מה שאין" – הציונות. המושג הזה מעלים, בדרכו הנונשלנטית, את מרכזיותה של הציונות עבור עם ישראל ואת היות מדינת ישראל ביטויה. זהו, מכאן ואילך, אין צורך לדאוג יותר לקיומה של המדינה, אין לחנך לעלייה אליה, אלא, במקרה הטוב, לראות בה קהילה נוספת בין קהילות ישראל בעולם. ביטול ההיררכיה הכרוך בהמשך השימוש במושגים המקראיים המיתיים של "עלייה" ו"ירידה" הוא ניצחון הגלות על ארץ-ישראל וכמה אירוני המועד בו הוא נחגג – לקראת חג הפסח, חג היציאה ממצרים והעלייה לארץ.
חשוב לציין, ברי לי כי רובם המוחלט של העוסקים במלאכת ה"עמיות היהודית" הינם אוהבי ישראל ורובם אף ציונים בזהותם אך נוצרה אצלם הפרדה מסוכנת בין המושג "ציונות" לבין המושג "עם יהודי". ציונות חלה, לשיטתם, בתחומי מדינת ישראל ונמעניה הם אזרחי החברה הישראלית (ברשותכם, נעזוב כעת את שאלת הערבים) ואולי גם מול אמריקאיים שאינם יהודים.
