קללת התחברות הקצוות

כמו לפני 2000 או מאה שנה, גם היום קואליציות דה-פקטו של קצוות של עוכרי מדינת היהודים בשם "ישועת השם כהרף עין" מזה, ושונאי מדינת היהודים בשם "ישועת כל אזרחיה א-לה-ג'ון לנון", ממתינים לביטולו של העם היהודי


מאת אודי מנור*


חכם סיני אלמוני אמר כבר מזמן כי הקצוות נפגשים. הדוחים כל שינוי הם שותפיהם בפועל של התובעים לשנות את הכול. הארכי-שמרן הוא שותפו של המהפכן.

בירושלים של ימי החורבן חברו זה לזה פגניים רומאים שביקשו לבטל את הנוכחות היהודית בירושלים ומונותיאיסטים קנאים ששרפו את מחסני המזון ורצחו מנהיגים מתונים. הרומאים בחלו באוטונומיה יהודית ולו מינימלית בשם "השלום הרומאי" שהתבסס על עבודת אלילים. שותפיהם בפועל זלזלו בסממני האוטונומיה היהודית בשם העקרון לפיו השלטון הוא מנת חלקו של מלך מלכי המלכים בלבד; הוא ולא שום בשר ודם אחר.


לפני 125 שנה, התכנסה בבאזל חבורה של יהודים במטרה לפעול להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל במשפט העמים. לא היו למייסדי הציונות שום אשליות מהפכניות. רובם הבינו שהדרך לשאיפה להיות 'עם חופשי' עוברת מעולה לעולה, מהר הטרשים הקרח לעוד דונם, לעוד עז, לעוד רובה ולעוד ספר. ההמנון שלה היה ועודנו "התקווה", ללמדנו כי הגדרת הציונות ע"י הרצל כ'מהפכה מתמדת', משמעותה היא שגם בארצו ובמולדתו, 'יהודי תמיד בדרך'.


ממש באותה שנה, 1897, נוסד בניו יורק "הפארווערטס", עיתון סוציאליסטי בשפה היידיש. 'עיתון למען האנושות' הגדירו אותו מייסדיו, שהצדיקו את השימוש ביידיש – שפה לאומית דה-פקטו – בטענה שמדובר במצב זמני, שכן אין "עם יהודי", ולכן כל מי שפועל לשימור רגש השייכות הכלל-יהודי, משמר את העולם הישן אותו יש להחריב עד היסוד.


מתוך הקונגרס הציוני הראשון. בלי אשליות מהפכנית (איור: הארכיון הציוני המרכזי)


טהרנות שהיא גול עצמי

הסוציאליזם הטהור של אנשי הפארווערטס – "קדימה" בגרמנית (וביידיש) – לא הפריע למנהיגיו לקיים קשר מעשי הדוק בשדה הפוליטי עם הכוחות השמרניים ביותר בציבור היהודי בארה"ב: אצולת הממון שראתה עצמה במישור האמונה היהודית כאוחזים בזנב חמורו של המשיח הרפורמי – יהדות טהורה ומתוקנת, חפה מכל סממן לאומי וכל כולה שירת תיקון נשגבה.


מזה ומזה עמדו שתי קבוצות אידיאולוגיות שונות זו מזו מכל בחינה שניתן להעלות על הדעת: הסוציאליסטים התגוררו בעיר התחתית, סבלו לא פעם חרפת רעב, עשו שימוש באנגלית של מהגרים (הגם שחלמו ביידיש) וטיפחו חלום על "אנושות" שכל כולה צדק מעמדי טהור. הפלוטוקרטים התגוררו בעיר העילית, שכר יום הספיק להם לשנת חיים שופעת, הקפידו על אנגלית צחה (גם אם לא פעם חטאו במבטא גרמני קל) וטיפחו יהדות טהורה חפה מכל סממן לאומי רחמנא ליצלן. המכנה המשותף היחיד לשתי הקבוצות המנוגדות לכאורה הללו היה בשדה המעשים, השדה הפוליטי, האמריקני והיהודי גם יחד.


בכל מערכת בחירות שבארה"ב מתרחשת בערך פעם בשנה, הריצו הסוציאליסטים את מועמדי "המפלגה הסוציאליסטית" כמובן. לטהרנים צחי הלבב של הפארווערטס לא הפריעה העובדה שמשמעות הדבר הייתה פגיעה במועמדי המפלגה הדמוקרטית, שבאותה תקופה הייתה קואליציה מעמדית דה-פקטו ("מהגרי כל העולם התאחדו"), הכוח היחיד שנתן "פייט" למפלגה הרפובליקנית, מפלגת "הברונים השודדים", שהייתה כמובן ביתה הפוליטי של אצולת הממון היהודית.


הקואליציה המשונה הזו לכאורה, פעלה יד ביד גם בכל הקשור לעתיד היהודי, שלמרבה צערם של "מהפכנים" רדיקלים ושמרנים גמורים, הוא נשען על הווה הנשען על העבר. כך, בעוד ההיסטוריה האנושית הממשית כל כולה "אבולוציה", הינה אצל "המהפכנים" היא כל כולה "רבולוציה" ואצל השמרנים כל כולה ההפך מ"רבולוציה", כלומר ריאקציה.


וההווה היהודי של סוף המאה ה-19 נכתב בדם ובאבק דרכים. בניגוד גמור לאוטופיה "המהפכנית" והריאקציונית, "שאלה יהודית" הייתה גם הייתה, והיא נשאה אופי לאומי מובהק. וכשם שהבעיה הייתה "לאומית-יהודית" כך היה גם פתרונה. זה מה שחשבו אלפי מנהיגים יהודים ברחבי העולם שמדדו – כמו הרצל – את שאלת היהודים במונחים לאומיים.

חלפו עברו 125 שנה. "הסוציאליסטים דוברי היידיש" הפכו כבר בשנות ה-30' לתומכי "הניו דיל" הדמוקרטי. ממש באותו הזמן ויתרה התנועה הרפורמית על היסוד האנטי-לאומי הבוטה שלה, כשב-1937 אימצה מצע פרו-ציוני לעילא.

***

אבל התופעה עליה הצביע אי אז בשחר ההיסטוריה אותו חכם סיני אלמוני, מתמידה. כמו לפני 2000 או מאה שנה, גם היום קואליציות דה-פקטו של קצוות שלכאורה אין ביניהן ולא כלום: עוכרי מדינת היהודים בשם "ישועת השם כהרף עין" מזה, ושונאי מדינת היהודים בשם "ישועת כל אזרחיה א-לה-ג'ון לנון", מזה. אלו ואלו נשענים על יבוא זר: נוצרים פונדמנטליסטים המעריצים את היהודים הממתינים לביטולו של העם היהודי לכשישוב ישוע בשנית מזה, ואוטו-אנטישמים הממתינים לביטולו של העם היהודי בשם "מהפכנות" פסבדו-פרוגרסיבית, מזה.


* פרופסור אודי מנור הוא היסטוריון וחבר בוועד המנהל של ממרי