המתכון להפיכתנו למדינת עולם שלישי כבר תלוי על המקרר

ארגנטינה, ששגשגה בימי כלכלת הרווחה של פרון, הולכת ומידרדרת כיום למדינת עולם שלישי. על הכלכלה הישראלית ללמוד מדרכו של פרון, כדי שלא תידרדר גם היא


מאת אודי מנור


מה זו מדינת עולם שלישי? בהתעלם מהמקור הבין-גושי של המונח הזה, מדובר במדינות שהתוצר הלאומי שלהן נמוך יחסית, ושהן מתאפיינות בפערים חברתיים עצומים: מצד אחד שכונות פאר ויוקרה בהן חיים אחוזים בודדים מהאוכלוסייה, לצידן שכונות מגורים של המעמד הבינוני שרובו ככולו משרת ישירות ובעקיפין את אצולת הממון, וכל השאר – יותר ממחצית האוכלוסייה ובמקרים ידועים גם יותר מ-85% ממנה – מתקיימים בדוחק רב ובתנאים ירודים.

רבות מהמדינות האלה נשענות על ענף כלכלי מרכזי, וכמעט תמיד מדובר בסוג של משאב בעל ערך גבוה בשוק העולמי. זה תפקידו של הנפט למדינות כמו ניגריה או ונצואלה, זה תפקיד החיטה הבשר והסויה למדינות כמו ארגנטינה.

שום דבר איננו מובן מאליו: ההיסטוריה מלמדת כי יש גם מדינות כמו נורבגיה שעשו שימוש מועיל מבחינה ציבורית ודמוקרטית במשאב טבע יקר; וההיסטוריה יודעת לספר כי ארגנטינה, מדינה הנמצאת כבר עשרים שנה ויותר גולשת במדרון לכיוונה של ונצואלה ולא לכיוונה של ארה"ב, הייתה בשנת 1947 המדינה הרביעית בעושרה בעולם.












חואן דומינגו פרון. בסיס לפוליטיקה בארגנטינה גם בימינו

המעמד הבינוני המנצח

כן, גם ב-1947 נשענה הכלכלה הארגנטינית על יצוא חומרי גלם, אבל באותה תקופה עלה לשלטון נשיא עממי שהנהיג מדיניות בת שתי זרועות: האחת – שיפור מידי של רמת החיים של רוב אזרחי המדינה, בעיקר באמצעות סובסידיות למיניהן. השנייה – פיתוח הכלכלה הלאומית כך שלא תהיה תלויה רק בייצוא המזון. לנשיא הזה – חואן דומינגו פרון – יש עד היום אויבים ואוהבים החלוקים ביניהם לגבי כל עניין הקשור בו: מדיניות חוץ ופנים, חייו הפרטיים, סגנון מנהיגותו, יחסו לכנסייה, ליהודים כמובן, יחסו לליברליזם ועוד.

אך דבר אחד לא ניתן לוויכוח: עד שנות ה-80' התאפיינה ארגנטינה במעמד בינוני יציב למדי, שכמו כל דומיו בעולם המתועש, תמך בדמוקרטיה, ביציבות כלכלית ובמדיניות פיתוח שאפשרה למעמד הזה להתרחב.


ועוד עובדה הקשורה לפרון: שמו ממשיך להיות הבסיס לפוליטיקה הארגנטינית עד היום: יש "פרוניסטים" ימניים, חלקם על סף הפשיזם, כפי שיש 'פרוניסטים' שמאליים, חלקם על סף הניהיליזם; ויש כמובן את כל מה שקיים בין הקצוות. כך או כך, שוויו האלקטורלי של המותג 'פרון' הוא לכל הפחות 35% ובדרך כלל הרבה יותר.


ב-1989 עלה לשלטון מנהיג 'פרוניסטי' שהחליט להחזיר את ארגנטינה לימי הקדם שלה. בשם 'הצדק החברתי' הוא הפריט את כל הנכסים שהולאמו בתקופתו של פרון, וששימשו בסיס להתרחקותה של ארגנטינה מהמודל הקלאסי של מדינת עולם שלישי, עד כי לא מעט ארגנטינים כבר ראו את הרגע ההיסטורי שארצם תדמה לארה"ב לא רק בשיטה הפדרלית ובחוקה המפוארת, אלא גם בעוצמה הכלכלית הנשענת, כאמור, על המעמד הבינוני.


אחרי עשור של הפרטות עומק, שלמעשה רוקנו את הכלכלה הארגנטינית מתוכנה, התוצאה הייתה התעשרות אסטרונומית של מעטים, וגלישתם של אנשי המעמד הבינוני הנמוך למעמד נמוך עוד יותר. המבקר בבואנוס איירס לא יכול היה שלא לראות את 'שכונות המצוקה' (villas miserias) ההולכות וגדלות, המספרות את הסיפור כולו.


מתכונים כלכליים רעילים

כלכלת ארגנטינה מדברת במטבע מקומי (peso, מילולית: 'שקל') אבל למעשה כל הארגנטינים חולמים בדולרית. דרך נפוצה לשמור על ערך הכסף היא דולרים במזרון. אשראי לעסקים קטנים כמעט ולא קיים. האינפלציה היא תמיד דו ספרתית, לפני כמה שנים פחות (25%), היום יותר (55%). לפני עשר שנים שער השקל ושער הפסו ביחס לדולר היו זהים: 1-4. היום על הארגנטיני לשלם כ-200 פסו תמורת דולר אחד, ובישראל כ-3.3. לפעמים גם נתונים מאקרו-כלכליים כאלו מספרים את כל הסיפור.


כצפוי, הסיסמאות נותרו בעינן: חינוך מעל לכל (אבל מספר שעות הלימוד בפועל יורד כפי שיורד השכר הריאלי של המורים), בריאות מעל לכל (אבל מערכת הבריאות הציבורית שנבנתה בארגנטינה לפני כ-70 שנה בתקופת "המפאיניק" המקומי, פרון, עוברת תהליך שיטתי של הרעבה, בשם "כוחות השוק"). עבודה מעל לכל (ואכן שיעור האבטלה הרשמי הוא רק 6% אבל רמת השכר עלובה בלשון המעטה), וכמובן הסולידריות: השבוע מלאו ארבעים שנה למלחמת איי המאלווינס ("פוקלנד" בפי הבריטים שעשו באיים האלה בדיוק את מעשה פוטין כיום במזרח אוקראינה). יש סולידריות עם 649 הנופלים, 'ונזכור את כולם'.


ב-1947 קיבל האו"ם את תכנית החלוקה של ארץ ישראל. התוכנית נשענה על דו"ח ועדת אונסקו"פ שרובו ככולו מוקדש להנחיות ברורות לשתי מדינות הלאום שאמורות היו לקום – לו רק הערבים הסכימו להכיר ביהודים, דבר שעד היום הם נמנעים מכך – כיצד בונים דמוקרטיה. שיעור אזרחות למופת: הפרדת רשויות, בחירות במועדן, עיתונות חופשית, חופש פולחן, שוויון לנשים, וכן הלאה. את כל זה אמורות היו לעשות שתי המדינות תוך שיתוף פעולה כלכלי - כלכלה שהגיונה הוא ההיגיון של חואן פרון בארגנטינה, שהיה העתק הגיונה של תכנית מרשל לשיקום אירופה.


הדמוקרטיה בארגנטינה – וגם בישראל – עדיין נראית כמו דמוקרטיה: הפרדת רשויות, בחירות במועדן, עיתונות חופשית, חופש פולחן, שוויון לנשים, וכן הלאה. אבל ההווה הכלכלי של ארגנטינה – שעלול להיות העתיד הכלכלי של ישראל – חותר באופן מהותי מתחת לאושיות הדמוקרטיה, שללא מעמד בינוני רחב, מתרחב ומתחזק, עלולה להפוך לשורת טקסים וסיסמאות.


פרופ' אודי מנור הוא היסטוריון וחבר בוועד המנהל של מכון ממרי