המורים – מגזר מוכה

בעוכרם של המורים הם נטייתו של הציבור לקנות את מערכת ההכפשות של שר האוצר נגדם מן הצד אחד, ויתר האחריות שהם מגלים למקצועם מן הצד שני


מאת אודי מנור


אביגדור ליברמן הוא איש נבון למדי. חביבות עלי מאד הצעותיו לתיקון החברה הישראלית. את הראשונה כבר הספקנו לשכוח, אבל היא נצורה בלבי וברשומות למיניהן: להתנות אזרחות בנאמנות.


ליברמן כמובן ידע ב-2009 (אז העלה את ההצעה המופלאה הזו) שאין שום דרך למדוד נאמנות ושרק במשטרים כמו של הנאצים אפשר לשלול אזרחות על בסיס מסוג זה. אבל כאמור, הוא אדם נבון, ולכן ברור שידע את האמת הבסיסית הזו. אלא שתבונתו היא במישור אחר, המישור הציבורי: לליברמן היה ברור שהסיסמא הזו תבטיח לו קולות של מאות אלפי מצביעים.


הוא צדק כמובן. ניתן להעריך שחצי מתוך כמעט 400 אלף האזרחים שאפשרו למפלגתו 15 מנדטים היו מצביעים לו בכל מקרה (הצבעה 'עדתית') וההפרש – 200 אלף קולות – הגיע מההבטחות הריקות לנישואים אזרחיים ומההבטחה העוד יותר ריקה להתנות נאמנות באזרחות.


מיותר לציין שליברמן השנון כיוון בהתניה הזו לערביי ישראל, אבל לפחות הוא ידע שאת ההתניה המופרכת הזו, אם בכל זאת תיושם, אפשר יהיה להפנות גם לכיוון שותפיו הקואליציוניים, נציגי החרדים.


את אותה תבונה פוליטית – שכל עוד רמת החינוך הפוליטי בארץ (ולא רק בארץ ולא, זה לא מנחם) היא בשפל המוכר – מיישם עכשיו ליברמן בתביעתו להתנות את העלייה בשכר המורים ב"מצוינות".


שיעור בבית ספר. כל מגזר מתוגמל בהתאם לכוח המיקוח שלו. גם המורים (מתוך ויקיפדיה)


***

מי יכול לומר מילה רעה על מצוינות? אני בוודאי שלא. גדלתי בבית בו אב המשפחה הקפיד להזכיר לצאצאיו ש"עם פחות מ-150 לא נכנסים הביתה". כידוע, הציון המקסימלי, נזכיר, הוא 100, ועיון בתעודת הגמר של אבא גילתה שהוא סיים תיכון, אמנם התיכון הטוב ביותר בארגנטינה ובאותה התקופה מהטובים בעולם, בממוצע 78, אבל את זה גיליתי מאוחר, מאוחר מדי.


ולכן ליברמן צודק. בוודאי מצוינות. בכלל וכבסיס לשכר ולהכנסה כלומר לתגמול כספי.

אבל אני משוכנע שליברמן יסכים אתי שלא רק המורים אמורים להבחן במדד הזה, אלא כל גורם אחר במשק, כי ללא מצוינות אין ציונות (הנה, יצאה לי סיסמא המדגישה את מה שאני מנסה לציין).


שכרו של שר האוצר למשל ייקבע על פי הצלחתו לעמוד ביעדים לאומיים מוסכמים, כמו למשל ירידה ביוקר המחייה, כמו למשל הירידה במחירי הדיור, כמו למשל הירידה במדד האינפלציה, כמו למשל ההשקעה הציבורית. על פי הישגיו של שר האוצר בתחומים אלו הוא לא אמור לקבל משכורת בכלל.

את שכרם של פקידי האוצר למשל תקבע הצלחתם לעמוד ביעדים המוגדרים בחוק בנק ישראל, או בכל חוק דומה אחר. אין צורך להרחיב, גם להם לא מגיעות משכורת בכלל.


ראש הממשלה גם הוא לא ראוי למשכורת, כי גם הוא לא מצליח להצטיין ובדרך כלל נכשל: עובדה, האיום האיראני עוד כאן, וחמאס וחיזבאללה וכן הלאה.

על פי ההיגיון המופלא של חיבור בין מצוינות לתגמול כספי, מסקנה הכרחית היא שהואיל וראשי הבנקים מגלגלים לכיסיהם בכל שעה כ-50 אלף שקל (24\7\365 אם זה לא ברור) הרי שהבנקאות ממלאת את תפקידה במצוינות אגדית: עובדה, כל אזרח שרוצה אשראי לכל מטרה מקבל אותה בתנאים נוחים וההון העצום (עשרות מיליארדים רק מעמלות) משמש כמנוף לפיתוח הארץ. עובדה, אין פקקים, יש דיור בשפע ובמחירים שווים לכל נפש, ובקיצור, התממש חזונו של הרצל לגבי הבנקאות במדינת היהודים, חזון שבא לידי ביטוי בשמו של הבנק שהקים חוזה המדינה: 'אוצר התיישבות היהודים'.


על פי ההיגיון המופלא של חיבור בין מצוינות לתגמול כספי מסקנה הכרחית היא שהואיל וחברות האנרגיה מגלגלות לכיסיהן בכל שעה כ-50 אלף שקל (24\7\365 אם זה לא ברור) הרי שחברות אלה ממלאות את תפקידן במצוינות אגדית: עובדה, הדלק ידידותי לסביבה, אפס זיהום, אפס גזי חממה, כאילו אנחנו כולנו מחוברים ישירות לאבא-שמש המאפשר לנו לנוע לכל מקום על אמא-אדמה.


ובחזרה למציאות: העובדה שהבנקאים או ראשי חברות האנרגיה מגלגלים לכיסיהם הון עתק מוסברת בסיבה מרכזית אחת בלבד – הם מסוגלים לעשות את מה שהכלב מסוגל לעשות כי הוא יכול. נקודה.

***

כך, פקידי האוצר החותמים לעצמם על הצ'קים, כך בכירי המערכת. כך היה וכך הווה. מה יהיה בעתיד? מי יודע. אולי תקום פעם חברה הגונה גם בתחום זה. אין שום סימן לכך אבל מותר לקוות, ככתוב בהמנונינו 'עוד לא אבדה תקוותנו'.

אבל לצד התקווה המציאות פשוטה בתכלית: רק על בסיס התארגנות ניתן לשפר תגמול כספי. נקודה. אכן כן, מדובר במאבק כוחות. יהיו שיגידו שזו האנטומיה של הפוליטיקה ואין סיבה להתלונן על כך בדיוק כפי שאין טעם להתלונן על החום בקיץ ועל הברחשים באביב.


על השאלה 'כמה בדיוק מגיע למורים' ניתן לענות בדיוק באותו אופן שניתן לענות על השאלה 'כמה בדיוק מגיע לשר האוצר\לפקיד האוצר\לראשי הבנקים וחברות הביטוח\לאלו שיושבים על ברז האנרגיה': כל אחד מתוגמל בהתאם לעוצמת כוח ההתמקחות שלו.


למזלם ולצידם של הליברמנים עומדות שתי עובדות מרתקות: האחת – הנטייה של הרבה מאד ישראלים לקנות את מסכת ההכפשות המסורתית כנגד המורים. השנייה – הנטייה של כמעט כל המורים לחשוב קודם כל על הציבור ורק בסוף, מדי פעם, על עצמם.

בהתאם שכרם, בהתאם תנאי עבודתם, בהתאם מעמדם הציבורי.


פרופסור אודי מנור הוא היסטוריון וחבר בוועד המנהל של ממרי