דוסטוייבסקי ידע

הפוסט מודרניזם של ימינו רואה כחברה אידיאלית חברה שיש לה קווי-מתאר נזילים, ואין לה ערכים קבועים. זו חברה שאיבדה את זהותה ואת המעצורים המוסריים שלה


מאת אנה מהג'ר ברדוצ'י


דוסטוייבסקי כבר חזה את זה: ברומן הקלאסי שלו, האחים קרמזוב, ישנן שלוש דמויות עיקריות המייצגות את העולם שבו אנו חיים היום.


האח איוון, המייצג את ה"פוסט מודרניסט". איוון הוא הליברלי הפרוגרסיבי של היום: הוא רלטיביסט וניהיליסט, המניח שאין שום אמת מהותית ואינו מקבל ערכים מוסריים ורוחניים אוניברסליים. איוון טוען ש"אין אלוהים, ולכן הכול מותר."


אליושה, אחיו הצעיר ביותר של איוון, הוא הדמות הראשית ברומן, והוא מייצג את הניגוד לאידיאולוגיה הפרוגרסיבית-ליברלית. מלבד היותו טוב-לב וחכם, אליושה הוא אדם בעל אמונה דתית בשלה, ערכי מוסר, ויושרה. השקפתו על החיים דומה לזו של סרן קירקגור; הוא מאמין שמוסריות דורשת מחויבות בלתי-מותנית כלפי מה שהינו טוב באופן אובייקטיבי. אליושה מאמין שקיימת אמת נעלה. האב זוסימה, נזיר נוצרי אורתודוכסי שמשמש כחונך לאליושה, אומר על האמת: "מעל לכל, אל תשקר לעצמך. אדם המשקר לעצמו ומאמין לשקריו אינו מסוגל להבחין באמת שבתוכו או בזו שסביבו, וכך הוא מאבד את כבודו העצמי ואת הכבוד לזולתו. וכשאין בו כל כבוד, הוא אינו יכול לאהוב; וכדי להעסיק את עצמו ולהסיח את דעתו ללא אהבה, הוא נכנע לתשוקות והנאות שפלות ומתנהג כחיה. כל זאת עקב השקרים המתמידים שהוא משקר לעצמו ולזולתו."


וישנו סמרדייקוב. הוא מייצג את כולנו, ההמון. סמרדייקוב, שמשמעות שמו היא "בנו של המצחין" (לשם יש גם דמיון בצליל למונח הצרפתי merde), הוא בן לא-חוקי של קרמאזוב הזקן. הפרופסור להיסטוריה, דימיטרי שלפנטוך, הסביר שסמרדייקוב יכול היה לבחור בין שני "מורים פרטיים:" הוא יכול היה להיות מובל על ידי איוון, הרלטיביסט, או על ידי אליושה, הדמות הדתית. כמובן שסמרדייקוב בוחר ללכת אחרי איוון, וכתוצאה מהטפותיו, שאין בחיים שום ערכים מקובעים, סמרדייקוב מסיק שהכל מותר. הוא מאמץ את הרעיונות הפוסט מודרניסטיים עוד יותר מאיוון, וכשהוא נותר ללא שום מעצורים מוסריים, הוא מבצע פשע איום: הוא הורג את אביו.


בתחילה, איוון מעמיד פנים שאין לו שום קשר עם הרצח, וטוען שסמרדייקוב לא הבין אותו נכון. אולם האמת היא שאיוון אחראי מוסרית להשלכות הבלתי-הפיכות של ההטפות שלו. בסופו של דבר, לאחר שאיוון מתנער ממנו, סמרדייקוב מתאבד. נראה שזהו הכיוון שאליו מובלת גם החברה שלנו.

דוסטוייבסקי. שלוש דמויות המייצגות את עולמנו


פוסט מודרניזם, למרות הרלטיביזם שבו, הפך לדוגמטיות עריצה

כפי שהטיף איוון, הפוסט מודרניזם של ימינו רואה כחברה אידיאלית חברה שיש לה קווי-מתאר נזילים, ואין לה ערכים קבועים. זו חברה נזילה, גמישה, שאין לה גבולות, ואין בה שום מחסומים חברתיים, תרבותיים, טריטוריאליים, או מיניים. זו חברה שאיבדה את זהותה ואת המעצורים המוסריים שלה.


קרל מרקס זיהה את מאבק המעמדות בין העשירים לעניים - בין בורגנים לפרולטריון - כסיבת היסוד לעוולות האנושות. התומכים בחברה הנזילה של ימינו (הלוקחים את המונח בהשאלה מזיגמונד באומן) מצאו להם "מעמדות" חדשים הנמצאים ביסוד העוולות החברתיות: הגבר כמדכא את האישה, האדם הלבן כמדכא את המיעוטים האתניים, ארצות המערב כמדכאות את הארצות המתפתחות. ערכים מערביים כמדכאי תרבויות אחרות, וכך הלאה.


התומכים בחברה הנזילה מאמינים שאם אנו שואפים לאנושות המשוחררת מהעוולות העמוקות האלה, עלינו לבצע וריאציה על מה שאמר מרקס: המדוכא (אותם מרקס הגדיר כפרולטריון) חייב לכפות את עצמו על המדכא (הבורגנות לפי מרקס) כדי להשיג את המטרה – חברה נטולת-מעמדות. ה"טוויסט" היום הוא שאלה אשש "מדוכאים" היום עברו הגדרה מחודשת – כבר לא מדובר במעמד הפועלים, אלא בקטגוריות חדשות של אנשים, אשר לעיתים קרובות קשורים אל קטגוריות הולכות-ומתרחבות ואזוטריות הקשורות אל מגדר, גזע, ומוצא אתני. ועם זאת, למרות שהיא טוענת שהיא שואפת לשוויון, המטרה האולטימטיבית של החברה הנזילה היא – ברוח המרקסיזם – לכפות אידיאולוגיה טוטליטרית העוינת את הערכים המסורתיים (למשל משפחה ודת) ולקדם את הדקונסטרוקציה של החברה, כדי להחליפה באחת חדשה. דוגמא לכך היא המושג זהות מגדרית, שבו כבר אין גבר ואישה, אלא נטיות מיניות-רגשיות רבות. ועם זאת, ה"חברה החדשה" הזאת אף פעם לא לגמרי מגיעה, אלא היא נדחפת ללא הרף על ידי דרישות חדשות להכרה, תפניות חדשות, "חירויות" חדשות שמנפצות כל הזמן אתה מה שהיה שם לפני כן.


התפנית העיקרית היא שהפוסט מודרניזם, למרות הרלטיביזם שלו, הפך להיות דוגמטיוּת עריצה. הוא טוען שאין שום אמת, או לחילופין, שישנן אמיתות רבות, אך הוא כופה על אחרים את ה"אמת" שלו עצמו, ומחרים ומבטל כל מי שחושב אחרת. למעשה, ההתנגדות של איוון לרעיונות קונבנציונליים של מוסריות הייתה דוגמטית באותה מידה. בעולם של ימינו, הפוסט מודרניזם ביטל את הספק, את הדיבור החופשי, ואת הרצון החופשי (שהפוסט מודרניזם מעמיד פנים שהוא תומך בו). באופן אירוני, הדוגמות מבוססות על מושגים נזילים (מה שנשמע כאוקסימורון), כגון "גבולות פתוחים" או "תיאוריה קווירית."


הדרך שבה נכפות הדוגמות היא באמצעות איומים ונקיטת אלימות פסיכולוגית כלפי כל מי שחושב אחרת. את מי שמעז להטיל ספק בדוגמות או לקרוא עליהן תגר צריך לבטל, למחוק, ולטהר, כפי שיוזף סטאלין זייף צילומים כדי לחתוך, ממש באופן חזותי, את אויביו, מן העבר, ההווה, והעתיד. כתוצאה מכך, או שאנשים הופכים מרצונם להיות כמו סמרדייקב, ההולך כעיוור אחרי איוון, או שמאלצים אותם להפוך להיות כמוהו. איש אינו מורשה לקרוא תגר על הקטגוריות שנוצרו בהשראת-מרקס של מדכאים ומדוכאים ועל התיאוריות האידיאולוגיות שנגזרו מהן. אלה שמעזים לצאת נגד התכתיבים או להטיל בהם ספק, עוברים דה-הומניזציה ודמוניזציה, כדי להצדיק את ההתקפות האלימות נגדם ואת דיכויים.


מסיבה זאת, מי שמנסה להטיל ספק בכך שמגדר איננו קונסטרוקט חברתי מתויג כ"הומופוב", "צר-אופקים", "פשיסט", "טיפש", או "מגיע מימי הביניים" (דרך אגב, מי אמר שימי הביניים הם הימים החשוכים? ימי הביניים הניחו את היסודות לעולם המודרני. ללא ימי הביניים לא היו לנו דנטה, ליאונרדו דה וינצ'י, ולורנצו דה מדיצ'י).


אחרי הדמוניזציה מגיעים הטיהור והסילוק בכוח מן החברה. כך החברה המערבית נקרעת, בהתאם לאסטרטגיית ה"הפרד ומשול", שהיא מסע עריצות החותר להשתלט ולשלוט על אנשים, על ידי פילוגה של החברה לכמה חלקים, באופן המעורר יריבות ומעודד מחלוקות.


בנוסף, התומכים בחברה נזילה צריכים לשמר בחיים את הקטגוריות של ה"מדוכאים" וה"מדכאים", מאחר שללא הקטגוריות האלה הם לא יוכלו לתת לגיטימציה לשליטה העריצה שלהם על החברה. למשל, עד לפני שנים אחדות, לימדו אותנו שגזעים אינם קיימים. אינטלקטואלים, אקטיביסטים ועיתונאים נהגו לומר שוב ושוב: "קיים רק גזע אחד: הגזע האנושי."


אך כיום, יש לנו את התיאוריה הביקורתית של הגזע (Critical Race Theory), אשר מלמדת אותנו שגזעים ככל הנראה כן קיימים, ושהגרוע מבין כל הגזעים הוא הגזע ה"לבן" (ה"מדכא"). כעת אנשים מסווגים על פי צבע עורם, והאירוניה הגדולה היא שכל מי שמתמרד נגד הסיווג הזה מתויג כ"גזען".

מרקס. החברה הנזילה בראה מעמדות חדשים


הפוסט מודרניזם מוביל אותנו לאנומיה חברתית

עם זאת, חברה נזילה היא חברה חסרת כיוון, מאחר שגם אם ישנן דוגמות, אין שום גבולות קבועים ממש. למשל, בכל הנוגע למגדר, העובדה שכינויי הגוף של האינדיבידואל (מהמקור הלטיני in-dividuas, שמשמעו בלתי-מחולק, ובלתי-ניתן-לחלוקה) יכולים להיות בצורת הרבים (they-them, הם/הן) היא דבר והיפוכו, והיא מובילה לאישיות חסרת-כיוון ובלתי-מאוזנת.

למעשה, הניסיון לפצל אינדיבידואל לחלקים מרמז על מותו של האינדיבידואל עצמו, משום שהאינדיבידואל יכול להתקיים רק כיחידה.


יש כאלה שישאלו: ומה עם אותם אנשים שהם אינטרסקס, כלומר אותם אנשים שנולדו עם שילוב כלשהו של איברים זכריים ונקביים? כדאי לציין כאן שהמונח "אינטרסקס" אינו מעניק או יוצר קטגוריה מינית חדשה לבינאריות המינית הידועה המיוצגת בזכר ונקבה, מאחר שהאינדיבידואל יוכל לייצר (אם איננו עקר) רק תאי-רבייה התואמים את מינו.


אולם, התומכים בחברה הנזילה משוכנעים שישנם למעלה מ-100 מגדרים, שביניהם צץ אפילו "מגדר-ירח" (moon-gender), המגדיר אנשים שהמגדר שלהם מופיע בלילה.


בני אנוש גם זקוקים לסדר, כעיקרון מוסרי שנמצא בתוכנו, והחברה הנזילה, מעצם הגדרתה, היא כזאת שלא ניתן לארגן או ליצור בה סדר, מאחר שהיא מנסה למחוק את כל מה שהיה לפניה. במקום זאת נראה שהפוסט מודרניזם מוביל אותנו אל אנומיה חברתית (המונח אנומיה נטבע על ידי אמיל דורקהיים כדי להגדיר היעדר פיקוח חברתי ומוסרי), הרס-עצמי, וכמו במקרה של סמרדייקוב, להתאבדות. לפיכך, אין זה מפתיע שהחברה הפוסט מודרנית שלנו נראית כאילו היא נמצאת במלחמה עם הילודה ותומכת בהמתת-חסד אפילו במקרה שאדם איננו חולה סופני.


כמובן, בסופו של דבר, כל התיאוריות המבלבלות האלה גורמות יותר נזק מתועלת. כאשר מדובר בתיאוריות מגדר, העובדה שגבר יכול לזהות את עצמו כאישה מובילה לתוצאות פרדוקסליות. למשל, במדינה המעודדת הקצאת מכסות לנשים בגופים פוליטיים, המכסות האלה יינתנו שוב לגברים שאומרים שהם נשים. בנוסף, כל אותם ספרים אודות נשים דגולות שעשויות להיות מודלי-חיקוי לילדות יכניסו כעת גם גברים אל רשימת "נשות הפלא". וכך, ילדות קטנות שאותן צריך להעצים יצטרכו לשאת את עיניהן אל גבר.


זה המקום שבו נכנס אליושה, עם השמרנות שלו. גם הוא עצמו אינו נטול רגשות אשם, אבל הוא פועל נגד רלטיביזם וניהיליזם, ושואף לבנות בסיס להמשך התקדמות. בניגוד לפוסט-מודרניסטים, אליושה, שמאמין באמת נעלה, כן חש ספקות. דוסטוייבסקי כותב בהאחים קרמאזוב שאמונה אמיתית עומדת למבחן בידי הספק.

"האמונה חייבת לעבור את מבחן כור ההיתוך של הספק."


אולם, התומכים בפוסט-מודרניזם רוצים שאנשים יתכחשו אל הספק. ניתן לראות זאת בוויכוח על התו הירוק שניתן בחיסון הקורונה, שמזכיר לנו את ה"דרכון הפנימי" שבו נעשה שימוש תחת המשטר הסובייטי. בלעדי דרכון כזה, אזרח לא יכול היה לנוע בתוך ארצו. אם מישהו מטיל ספק באפקטיביות הממשית של מגבלות המבוססות על היותו של אדם מחוסן לקורונה בתקופת האומיקרון, אותו אדם מואשם בכך שהוא "מתנגד-מדע." המדע בדרך כלל מחפש תשובות תוך שימוש בספקות. אולם, בחברה הנזילה, "מדע", או אולי ה"מדעיזם", הוא הדת החדשה שהחליפה את הנצרות. את זה חזה אלדוקס האקסלי בספרו עולם חדש מופלא --- במקום צלבים, אנשים ישתמשו באות הרישית "T" כסמל של אמונה, משום שהאות הזאת מייצגת את הפורד מודל T, המכונית הראשונה שיוצרה בייצור המוני.


ועם זאת, כפי שטען הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'יו אגמבן, "האמונה במדע" חופפת להערכת-יתר של התפיסה ה"מוגבלת" של הידע, כפי שהיא מתקשרת אל מגוון צר של תופעות, ואל הגישה ה"פידאיסטית" כלפי חישוב וסטטיסטיקה.


אגמבן כותב: "כפי שאירע פעמים רבות במהלך ההיסטוריה, פילוסופים חייבים שוב להיכנס לעימות עם דת כלשהי, שכבר איננה הנוצרות, אלא המדע, או אותו חלק של המדע שלבש צורה של דת. אינני יודע אם המדורות יחזרו וספרים יוכנסו לרשימת הספרים האסורים, אבל אין ספק שחשיבתם של אלה שימשיכו לחפש את האמת ולדחות את השקר השליט תידחה, ובנוסף, וזה כבר מתרחש מול עינינו, הם יואשמו בהפצת חדשות כזב (fake news) (חדשות, לא רעיונות, כי חדשות חשובות יותר מן המציאות!).


ובינתיים, באמצעות הגבלות קורונה וחיוב שימוש במסכות אפילו במרחבים פתוחים, הפוסט-מודרניזם צמצם אותנו לכדי חברה נטולת-פנים, במיוחד תת-המעמד הצייתן, המופיע עטוי-מסיכות בצילומיהם של הגדולים והחזקים, שהם עצמם ללא מסיכה. אין זה צירוף מקרים שהיוונים הקדמונים כינו את העבד בכינוי "aproposon", שמשמעותו "ללא פנים". אגמבן כותב: "ארץ המחליטה לוותר על פניה שלה, לכסות את פניהם של אזרחיה שלה במסכות, בכל מקום, היא לפיכך ארץ שמחקה מעצמה כל ממד פוליטי....כעת אינדיבידואלים נעים במבודד זה מזה, הם איבדו את היסוד המיידי והרגיש של הקהילה שלהם ויכולים לחליף הודעות המכוונות אל שם חסר-פנים....אנשים שנשלל מהם הקשר עם הפָּנים, הינם בודדים ללא תקנה, כל כמה שינסו לתקשר בעזרת המנגנונים הדיגיטליים...חברה נטולת-פנים, חברה שאין לה עבר ואין בה מגע פיזי, היא חברה של רוחות-רפאים, וככזאת היא נדונה לחורבן מהיר, יותר או פחות."

ניטשה. כולנו רצחנו את אלוהים


רצח אב כרצח האל, להרוג את ארץ אבותיך ואת ארץ ההיגיון

בספר האחים קרמאזוב, רצח האב בידיד סמרדייקוב ממלא תפקיד מרכזי כמסייע להבנת החברה בת-זמננו. רצח האב הוא מטאפורה לרצח האל. הפרופסור לתיאולוגיה, רלף ס. ווד כותב: "רצח-אל פילוסופי מוביל לרצח-אב אקזיסטנציאלי. הרג מנטאלי של האל מנתץ את הקשרים האנושיים העמוקים ביותר. ולכן, זה בהחלט מתאים שבסופו של דבר דעתו של איוון, האינטלקטואל המעוּות, נטרפת עליו." למעשה, איוון מאבד לגמרי את שפיותו. ראוי לציין שדוסטוייבסקי פרסם את האחים קרמאזוב בשנת 1880, ושנתיים מאוחר יותר, ב 1882, פרידריך ניטשה פרסם את המדע העליז, שבו הכריז ש"אלוהים מת." במשל אודות אדם מטורף, ניטשה כותב: "לאן הלך האלוהים?" הוא [המטורף] צעק. 'אני אומר לכם. הרגנו אותו---אתה ואני. כולנו רוצחיו."


בנוסף לרצח-האל, רצח האב הוא גם מטאפורה לרצח המולדת, ארץ האבות. באנגלית, המונח השגור יותר הוא homeland (או motherland), אך ברוסית, כמו במילה הלטינית "patria", הנגזרת מן המילה pater, שמשמעה 'אב'), המילה היא отечество ("otechestvo", הנגזרת מ отец, שמשמעה 'אב'). לפיכך, הפוסט מודרניזם של איוון הרג את אלוהים, את ארץ אבותיו, ואת כל מה שהיא מייצגת: העבר, ההיסטוריה, המסורות והערכים של האבות הקדומים. ווד מוסיף: "איוון סובל מן השיסוע האיום של הנפש, המתרחש כאשר חירות מופעלת באופן שלילי - לא כדי ליצור חיים, אלא כדי לגרום למוות."


הפרופסור ג'ורדן ב. פיטרסון מסביר שהמסקנה שמסיק ניטשה ממותו של האל היא שהמערכת האתית שלנו עומדת להתמוטט, מאחר שהבסיס נשמט מתחת לרגליהם של בני האדם. ולכן, סבור פיטרסון, ניטשה האמין שבני אדם יצטרכו למצוא וליצור לעצמם את ערכיהם. "אולם, יש בעיה עם זה, משום שלא נראה....שאנשים מסוגלים ליצור לעצמם ערכים, משום שאדם אינו יכול באמת לעצב את עצמו בכל צורה שתתחשק לו. יש לו טבע שאיתו עליו להסכין...לכן זה לא עניין של ליצור לעצמנו ערכים משלנו, משום שאין לנו את היכולת הזאת, אלא ייתכן שמדובר בלגלות-מחדש את הערכים האלה, וזה מה שקרל יונג ניסה לעשות....לכן, אני סבור שניטשה למעשה טעה מאוד בהמלצה זו שלו [שבני האדם ייצרו לעצמם את הערכים שלהם]," טוען פיטרסון. אנחנו יכולים למתוח את הטיעון הזה ולומר שבכל הנוגע לתיאוריות מגדר, גם אם תומכי הפוסט-מודרניזם מנסים ליצור ערכים חדשים ולראות את עצמם כתחליף לאלוהים, בסופו של דבר ישנו הטבע האנושי, שאיתו הם צריכים להתמודד.


ראוי לציין גם שאליושה נראה כדמות האמיתית שמוּנעת על ידי רציונליזם, בעוד שאיוון, שמוּנע על ידי הרעיונות הפוסט-מודרניסטיים שלו, הוא הדמות הבלתי-רציונלית. למרות שנראה אולי כאילו איוון הוא הרציונלי מביניהם, זה בדיוק להפך. האפיפיור בנדיקטוס ה-XVI הסביר שהמקור של ההיגיון הוא ב-Logos (שמשמעותו היא "מילה" ו"תבונה"). בראשית היה ה-logos, וה-logos הוא אלוהים, כך נאמר בבשורה על פי יוחנן. בשנת 2006, במהלך מפגש עם הצעירים ברומא, אמר האפיפיור בנדיקטוס ה-XVI: "או שאדם מכיר בעליונותו של ההיגיון, של היגיון יצירתי שנמצא בראשיתם של כל הדברים והיא העיקרון של כל הדברים – העליונות של ההיגיון היא גם עליונותה של החירות -, או שאדם דוגל בעליונותו של הבלתי-רציונלי, וסבור שכל דבר שפועל בעולמנו ובחיינו הוא מקרי בלבד, שולי, תוצאה בלתי רציונלית...."


במובן הזה, רצח-האב על ידי סמרדייקוב מייצג רצח-אל באותה מידה שהוא מייצג את מותו ההיגיון או התבונה, והפוסט מודרניזם הבלתי רציונלי של איוון הוא האחראי האמיתי על כך.


סיכום

הפילוסוף והאקזיסטנציאליסט הנוצרי הרוסי ניקולאי ברדייב, שגורש מברית המועצות בשנת 1922, אמר: "שמרנות אינה דבר המונע תנועה כלפי מעלה, קדימה, אלא משהו המונע ממך לגלוש בחזרה אל תוך כאוס." אולם, השאלה הגדולה של תקופתנו היא מה יהיה טיבה של השמרנות הזאת, האמורה להתנגד לפשיטת-הרגל המוחלטת ולסתירות של הפוסט מודרניזם, או לליברליזם המאוחר שלבש צורה של ליברליזם-פרוגרסיבי או woke-ism [= תחושת עליונות על היותך יותר מודע, נאור, מוסרי וכו']. בהמשך הדרך יש גם מלכודת וגם הזדמנות. מהי הדרך הטובה ביותר להגן על המטרות הגדולות של האומה, המשפחה והדת מפני השיטפון המאיים לשטוף ואת הכל, וכמה חזקה ורחבה היא הברית שניתן להקים נגד האיום הקרב?


בסופו של דבר, דוסטוייבסקי מהמר על דימיטרי, האח המבוגר ביותר מבין האחים קרמזוב, שהוא חף מפשע, אך לוקח על עצמו את האחריות על רצח-האב שבוצע בידי סמרדייקוב. דימיטרי נוטל עליו את האשמה, מכיוון שגם הוא רצה במותו של אביו. במהלך תקופת שהייתו בכלא, דימיטרי, שיש לו קשר קרוב עם אליושה, עובר המרה רוחנית. דוסטוייבסקי מראה לנו שכולנו סמרדייקוב, אך אנחנו יכולים להיות דימיטרי, וא ניקח אחריות משותפת על האנושות ישנה תקווה לגאולה. "כל אדם אחראי על כל בני האדם, ועל כל הדברים."


אנה מהג'ר ברדוצ'י היא סופרת, עיתונאית וחוקרת במכון ממרי